לפני מספר שנים חיפשתי דרך להמשיך ולהתפתח מקצועית,

הייתי כבר אמא לשלושה ילדים, עם תואר שני בעבודה סוציאלית והרבה שנות ניסיון בעבודה טיפולית, פרטנית וקבוצתית. תהיתי לאיזה כיוון עליי להמשיך.

באותה תקופה, החיים זימנו לי התמודדויות. אובדנה של אימי התקרב אליי בצעדי ענק. הבטן קראה לי לכתוב.

שירים וספרים היו תמיד האהבות הגדולות של חיי. כנערה כתבתי יומן אישי ושירים.

משהו בתוכי קרא לי לחזור לשם.

נרשמתי לקורס ביבליותרפיה והתחלתי לכתוב. לכתוב ולבכות. לבכות ולכתוב.

הרגשות העוצמתיים, שחשתי באותה תקופה קיבלו מילים, קיבלו צורה ומקום וגם הכרה.

משם המשכתי ללמוד בסדנאות כתיבה. דרך קבוצות הכתיבה בהן השתתפתי,

הבנתי שיש בי הרבה אומץ לבטא כאב בלי פחד.

מהמקום הזה נוצרו איים של מנוחה מהכאב.

לאט לאט התחלתי להרגיש יותר בנוח.

לאט לאט נוצר מרחב בטוח ולגיטימי בתוכי לכתוב ולהתחזק.

 

לאורך השנים, הכתיבה עושה לי סדר. עוזרת לי להתבונן בתהליך הצמיחה שלי כאישה, אמא ומטפלת.

במהלך השנים הבשיל בי הצורך לתת את מתנת הכתיבה עם כוחות הריפוי הטמונים בה, לעוד א.נשים.

המשכתי להעמיק בתחום וסיימתי קורס הנחיית סדנאות כתיבה. רציתי לצאת לדרך וחששתי. כמעט שכחתי שאני לא מתחילה, אלא ממשיכה.

כמעט שכחתי, שכבר התחלתי מזמן להקשיב לאנשים, להיות להם מיכל, לתת מליבי את האנושי, המקצועי, האמיתי, את הניסיון שרכשתי, את ההבנות על החיים.

כשאת ממשיכה יש משהו שאת כבר יודעת בתוכך, משהו שכבר ניסית,

טעויות שלמדת מהן,  כוחות שכבר הכרת בך.

עם ההבנות האלה יכולתי להניח חלק מהחששות בצד. יכולתי לראות את עצמי ממשיכה להיות אני, להיות סקרנית לקראת מפגש אנושי מוכר וגם חדש.

יכולתי לחוש את ההתרגשות. יכולתי לרצות.

יכולתי לראות את עצמי ממשיכה – מתחילה.

יצאתי לדרך.